הטורים
לפי מה שמרגישים עכשיו
"על מה מגיע לי כל זה?"על מה אנחנו נענשים?
על מה אנחנו נענשים?
לפעמים מגיעים אליי לקליניקה הורים עצובים ושבורים. הם מספרים על הילד, על הדאגה, על הניסיונות להגיע אליו ועל התחושה שהם כבר לא יודעים מה נכון לעשות.
ובתוך השיחה עולה כאב נוסף. לצד כל מה שקורה עכשיו, הם נושאים גם אשמה ונקיפות מצפון.
״אולי לא היינו מספיק שם בשבילו.״״אולי לחצנו יותר מדי.״ולפעמים מגיעה גם השאלה: ״על מה אנחנו נענשים?״
הם חוזרים לאחור, מחפשים את הטעות שתסביר את מה שעובר עליהם. כאילו הקושי עם הילד הוא גם פסק דין עליהם כהורים.
כל כך קשה לראות את הילד מתמודד, לפגוש עוד דלת שנסגרת וללכת לישון בלי לדעת מה יהיה מחר. וכשאל הדאגה מצטרפת התחושה שכל זה מגיע לנו, קשה עוד יותר למצוא בתוכנו כוח. אנחנו כבר לא רק מתמודדים עם המציאות. אנחנו גם עומדים מולה כאשמים.
בפרשות האלה, כשאנחנו רואים את כל הניסיונות שאברהם אבינו עבר, עולות מילות המשנה: ״עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו, ועמד בכולם, להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו עליו השלום״.
דווקא אברהם, הקרוב כל כך לקב״ה, נדרש שוב ושוב להתמודד עם ניסיונות. הקרבה שלו לקב״ה לא חסכה ממנו את הקושי. והמשנה קושרת את העמידה בניסיונות לחיבתו של אברהם אבינו. כמה כוח יש בחיבור הזה, כשבתוך ההתמודדות שלנו אנחנו מרגישים לפעמים רחוקים כל כך.
השבוע שמעתי פירוש בשם האדמו״ר מנדבורנא זצ״ל על המילים ״נתת ליראיך נס להתנוסס״. אני מביאה כאן את הדברים כפי ששמעתי:
אנשים נוטים לחשוב שניסיון מגיע כעונש או כתיקון על משהו. אבל האמת כתובה בפסוק: ״נתת ליראיך נס להתנוסס״. נתת — מלשון נתינה ומתנה. זה לא עונש. זה מתנה שלא ניתנת לכל אחד, אלא רק ליראיו של הקב״ה — רק לאהוביו ומקורביו. ומטרת הניסיון היא נס להתנוסס — להתרומם ולהתעלות כי הנסיון נותן הזדמנות חד פעמית ״לתפוס גובה״ ולקפוץ כמה רמות מעל.
חשבתי על ההורים שיושבים מולי. על האפשרות להניח לרגע את תחושת העונש, ולפגוש בתוך המילים האלה מבט אחר על עצמם ועל הדרך שהם עוברים.
ולפעמים המילה ״מתנה״ עוד רחוקה מאיתנו מאוד. אנחנו מסתכלים על הילד, על מה שחלמנו בשבילו ועל מה שקורה בפועל, והלב כואב. היינו רוצים שיהיה לו קל יותר. היינו רוצים לנשום קצת. אפשר לתת מקום גם לכאב הזה, בלי למהר לכסות אותו בהסבר.
גם כשקשה לנו לראות בניסיון מתנה, אפשר להאמין שהקב״ה אוהב אותנו ומצמיח אותנו בתוכו.
אין לנו דרך לדעת את כל חשבונות שמים או להסביר מדוע דווקא הניסיון הזה הגיע אלינו. בוודאי יש מקום לבדוק את הדרך שלנו. לפעמים נגלה מילה שכדאי לבקש עליה סליחה, תגובה שנרצה לשנות או צורך של הילד שלא הבנו בזמן. אפשר לקחת אחריות על דבר מסוים וללמוד לפעם הבאה. מכאן ועד לקביעה שכל ההתמודדות הזאת היא עונש שמגיע לנו, המרחק גדול. האחריות יכולה לעזור לנו לפעול; האשמה הכוללת עלולה להשאיר אותנו בלי אוויר.
ומתוך המבט הזה אפשר להתחיל להבין גם את ההזדמנות להתרומם. לפעמים היא נמצאת ברגע קטן בבית: הילד עונה בחדות, ואנחנו מצליחים לעצור לפני שהכאב שלנו הופך לתשובה פוגעת. אנחנו מקשיבים לדעה שונה בלי למהר להתווכח. או מסכימים לבקש עזרה אחרי תקופה שבה ניסינו להחזיק הכול לבד.
עם הזמן, הבחירות הקטנות האלה יכולות לבנות בנו משהו עמוק. יותר ענווה במקום שבו פעם היינו בטוחים שיש לנו תשובות. יותר רגישות לכאב של אחרים. יכולת להישאר בקשר גם בתוך חוסר הסכמה. וגם אם הילד עדיין כועס או אינו משתף, יש ערך למה שנבנה בתוכנו. הצמיחה שלנו אינה צריכה להמתין עד שמצבו ישתנה.
ובתוך ההתמודדות שלנו כהורים, חשוב לזכור שגם הילד עצמו עובר ניסיון. לפעמים אנחנו רואים אותו מנותק לגמרי, מתרחק מכל מה שהיה יקר לו. ייתכן שגם בתוכו הוא מרגיש רחוק ומנוכר. לפעמים הוא אפילו מנסה להוכיח לעצמו שח״ו אין השגחה פרטית, שאין מי שרואה ומלווה אותו בדרך.
וגם שם הקב״ה אוהב אותו, דואג לו ומחכה לו. התחושה שלו שהוא לבד אינה אומרת שהוא נעזב. כמו תינוק מתוק שמכסה את עיניו במשחק ״קוקו״, ולרגע בטוח שאם הוא אינו רואה את אמא, היא כבר איננה שם. אבל היא מולו כל הזמן, מביטה בו באהבה.
הכאב והשאלות של הילד עמוקים, ולפעמים הדרך שלו ארוכה. הידיעה שהקב״ה מלווה אותו ומאמין בכוחות שנתן בו יכולה לעזור גם לנו לשוב ולהאמין בו, ולעמוד לצדו בסבלנות כשהוא עדיין מחפש את דרכו.
לפעמים, בפרספקטיבה של שנים, אנחנו שומעים אנשים אומרים בפה מלא: ״לא היינו בוחרים בניסיון הזה שוב. אבל גם לא היינו מוותרים על מה שהוא נתן לנו.״ הם זוכרים היטב את הכאב ואת המחיר ששילמו בדרך. ובאותה נשימה, הם מזהים את העומק, הכוחות והאמונה שהתפתחו בהם. הם מכירים היום בעצמם דברים יקרים שלא היו רוצים לאבד.
ייתכן שאנחנו עדיין רחוקים מהמבט הזה. יש ימים שבהם אנחנו עסוקים בלעבור את היום, ומותר לנו להזדקק לזמן, למנוחה ולתמיכה. גם צעד קטן בתוך יום כזה הוא התחלה.
ואם השבוע תעלה בנו המחשבה ״למה זה מגיע לנו?״, ננסה לעצור ולשים לב לאשמה שמסתתרת בתוכה. נזכיר לעצמנו שעצם הקושי אינו הוכחה שנענשנו. בתוך הניסיון הזה אנחנו עדיין אהובים, ויש לנו אפשרות לגדול.
מתוך המבט הזה נשאל: איזה כוח היינו רוצים לחזק בנו דרך ההתמודדות הזאת? אולי סבלנות, הקשבה או היכולת לבקש עזרה. נבחר כוח אחד וניתן לו ביטוי במעשה קטן השבוע.
ובתוך ההשתדלות שלנו, נזכור שאנחנו לא עוברים את הדרך הזאת לבד.
גם אנחנו וגם הילד שלנו אהובים על הקב״ה. הוא מלווה אותנו בדרך ומאמין בכוחות שנתן בנו לצמוח מתוכה.
"הייתה התקדמות, ושוב הכול נפל"בלי הוכחות
בלי הוכחות
אנחנו אוהבים סימנים
סימנים שהדברים מסתדרים. סימנים שהילד מתקדם. סימנים שבחרנו נכון. סימנים שהתפילות שלנו פועלות. שהמאמצים שלנו נושאים פרי, שמשהו סוף סוף מתחיל לזוז.
מספיקה לפעמים שיחה אחת טובה עם הילד, בוקר אחד שבו הוא קם בזמן, יום אחד שהוא חוזר מרוצה, החלטה קטנה שהוא מקבל – והלב מתמלא תקווה: הנה ב"ה משהו משתנה.
ואז מגיע יום אחר כך
שוב קושי. שוב הסתגרות. שוב התנהגות שחשבנו שכבר נשארה מאחור, ופתאום כל התקווה מאתמול מתערערת: "אז בעצם שוב דבר לא השתנה?" "אולי רק דמיינתי שהוא מתקדם?" "איך יכול להיות שאחרי כל הדרך שעשינו אנחנו שוב באותו מקום?"
אנחנו מחפשים הוכחות.
הוכחות שהדרך עובדת, הוכחות שפעלנו נכון. אבל, מה קורה כשאין לנו אותן?
יש משהו מאוד אנושי בצורך שלנו לראות תוצאות:
כשאנחנו משקיעים, אנחנו רוצים לדעת שההשקעה משתלמת. כשאנחנו מתאמצים, אנחנו רוצים לראות תנועה. כשאנחנו משנים את הדרך שלנו כהורים, לומדים להגיב אחרת, עובדים על עצמנו, מתאפקים, מתפללים – אנחנו מחכים לראות שמשהו קורה גם בצד השני.
וכשלא רואים שינוי, הספק מתחיל לכרסם: אולי זה לא עובד? אולי אנחנו טועים? אולי כבר שום דבר לא יעזור?
מה שאנחנו שוכחים זה, שתהליכים בנפש אינם תמיד עובדים לפי המשוואה הזו.
לא כל השקעה מניבה תוצאה שנראית מיד לעין, ולא כל שינוי פנימי מקבל מיד ביטוי חיצוני.
לפעמים, מילה שנאמרה היום תובן רק בעוד חודשיים. לפעמים גבול שנשמר בעקביות בונה ביטחון, גם כשהילד כרגע מתנגד לו. לפעמים, קשר שאנחנו ממשיכים להשקיע בו נראה כאילו אינו משנה דבר – ובכל זאת, עמוק בפנים, הילד לומד שיש לו בית, שיש לו מקום, שיש לו לאן לחזור.
לא כל מה שעוד לא רואים - לא קורה
אחת הטעויות שלנו היא לדמיין ששינוי זה כמו קו ישר שתמיד עולה, שתמיד היום יותר טוב מאתמול, ומחר יהיה יותר טוב מהיום עד שמגיעים ליעד.
אבל, שום תהליך אנושי אמיתי לא נראה כך!
בשינוי אמיתי יש התקדמות ונסיגה. ימים של בהירות וימים של בלבול. צעדים קדימה ולפעמים גם צעדים אחורה. אדם יכול לקבל קבלה טובה, ויום למחרת לא לעמוד בה. ילד יכול להתחיל להשתלב במסגרת, ושבוע אחר כך שוב להתקשות. יכולה להיות תקופה של קרבה גדולה, ואחריה שוב ריחוק.
והבעיה היא, שאנחנו מפרשים כל נסיגה כביטול של כל מה שהיה לפניה. כאילו שאם היום היה יום קשה – האתמול התבטל וכבר לא נחשב. אם ילד שלומד לרכב על אופניים נופל, אנחנו לא אומרים שהוא שכח לרכב, אנחנו מבינים, שנפילה היא חלק מהלמידה.
אז מדוע בתהליכים רגשיים אנחנו מצפים שזה יהיה אחרת?!
נסיגה אינה מוחקת את ההתקדמות, היא חלק ממנה!
יש עוד מחיר לחיפוש מתמיד אחר הוכחות – אנחנו הופכים להיות תלויים מאוד במה שקורה אצל הילד. כשהוא בטוב – אנחנו בטוב. כשהוא משתף – אנחנו רגועים. כשהוא עושה צעד שמוצא חן בעינינו – התקווה חוזרת. וכשהוא נסוג – גם אנחנו נסוגים. כך אנחנו מוצאים את עצמנו מול רכבת הרים רגשית שבה כל תנועה שלו מזיזה אותנו בלי שליטה.
ובדיוק כאן נדרשת מאיתנו יציבות אחרת. לא אדישות. לא ניתוק. לא התעלמות ממה שקורה. אלא היכולת לא לתת לכל יום בודד להפוך למסקנה על הסיפור כולו. להסתכל על מגמה ולא על רגע. ובעיקר לזכור, שהילד לא צריך להוכיח לנו בכל יום שהתקווה שלנו בו מוצדקת.
חשוב לדייק: אמון בתהליך, אינו עצימת עיניים. יש מצבים שדורשים התערבות. יש קשיים שצריך להתייחס אליהם. יש פעמים שבהן צריך להתייעץ, לשנות כיוון, לבדוק מחדש או לבקש עזרה.
להאמין, זה לא לומר ש"הכל בסדר" כשלא הכל בסדר. אפשר לראות את הקושי במלואו ועדיין לא להפוך אותו לנבואה (שעלולה להגשים את עצמה) אפשר לראות שהוא עדיין מחפש את הדרך, בלי להסיק שאין לו דרך. אפשר להודות שאנחנו בתקופה מורכבת, בלי להחליט שהגענו לסוף הסיפור.
זה ההבדל בין עובדה לפרשנות.
העובדה זה מה שקורה עכשיו. הפרשנות זה מה שאנחנו מספרים לעצמנו שזה אומר על העתיד. ומה שמכאיב לנו? זה הפרשנות. הרבה יותר מהמציאות עצמה!
כשאנחנו מחפשים שינוי גדול, אנחנו מפספסים לפעמים את השינויים הקטנים.
אנחנו מחכים שהוא יחזור למסגרת – ולא שמים לב, שהוא התחיל לדבר עליה.
מחכים שהוא יקח אחריות מלאה על ההתנהלות שלו – ולא רואים שפעם ראשונה הוא מודה בטעות בלי להאשים את כולם. אנחנו מחכים למהפכה ומפספסים את התנועה ולפעמים התנועה הקטנה הזו היא בדיוק המקום שבו מתחיל שינוי גדול: מחשבה חדשה שנכנסה, התנגדות שנחלשה, שאלה שהתחילה להתעורר, תחושת ביטחון שנבנית.
אנחנו לא תמיד יודעים מה המילים שלנו השפיעו על הילד. אנחנו לא יודעים איזו שיחה שלנו תלווה אותו בעוד שנה. אנחנו לא יודעים איזו חוויה קטנה של קבלה, של גבול יציב, של אמון, תהפוך יום אחד לעוגן בעבורו. כי אנחנו רואים רק את פני השטח.
וכאן נכנסת האמונה.
קל יותר להאמין כשהדרך מתחילה להתבהר. כשאנחנו רואים שהתפילה התקבלה. כשהילד מתקדם. כשדברים מתחילים להסתדר – אנחנו מסתכלים לאחור ואומרים: הייתה כאן השגחה.
אבל מה קורה באמצע? כשעוד אין תשובה? כשעדיין אין פתרון? כשאנחנו מבקשים ומתפללים שוב ושוב ועדיין לא קיבלנו את מה שאנחנו כל כך רוצים?
דווקא שם האמונה מקבלת עומק אחר.
כי אמונה אינה עסקה שבה אנחנו עושים את החלק שלנו, ומקבלים בתמורה את התוצאה שייחלנו.
אמונה היא לא לדעת איך הסיפור הסתיים, והיא גם לא הביטחון שהסיפור יסתיים בדיוק כמו שכתבנו אותו.
אמונה היא הידיעה, שגם כשאני לא מבינה את הדרך – אני לא הולכת בה לבד.
גם בפרק שאני לא מצליחה לפענח – הקב"ה נמצא.
שאני עושה את ההשתדלות שלי: להתפלל, לבקש, לפעול, להתייעץ – ובאותה נשימה, להסכים לכך, שלא אני קובעת את הקצב, את הדרך ואת לוחות הזמנים.
יש עוד סוג של אמונה – האמונה שלנו בילד.
ילדים שמתקשים מקבלים הרבה מאוד מסרים על מה ש"לא עובד" אצלם – מהמערכת, מהסביבה, מחברים ולפעמים מעצמם. הם יודעים היטב איפה נכשלו. הם מכירים מצוין את הפער בינם לבין מה שציפו מהם להיות ולפעמים, דווקא הילד שנראה כאילו לא אכפת לו, נושא בתוכו תחושה עמוקה שהוא כבר אכזב את כולם. אז הוא זקוק למישהו אחד לפחות שיסתכל עליו מעבר לפרק הנוכחי. מישהו שיאמין בו, יראה את החוזקות שלו וישקף לו אותן. כי אמון אמיתי הוא לא פרס על הצלחה. האמון שלנו בילד זה מה שמאפשר לו להצליח.
והשאלה שכדאי שתהדהד בנו היא: האם אנחנו מוכנים לחפש את החוזקות של הילד ולהמשיך להאמין בו ובדרך שלו – גם בתקופה שבה הוא לא יודע לאן היא מובילה?
"כולם מתקדמים, ורק הוא לא"קצב משלו
קצב משלו
יש משהו בתחילתה של שנת לימודים שגורם לנו להרגיש כאילו מישהו לחץ על כפתור "התקדם" עוד שנה מתחילה. כיתה חדשה, ילדים עולים כיתה, אחרים מתחילים ישיבה, סמינר או מסגרת חדשה. לוח השנה מתקדם, ואיתו נדמה שגם כולם אמורים להתקדם.
אבל, לא תמיד הנפש מתקדמת לפי לוח השנה.
יש ילד שעולה כיתה, אבל בפנים עדיין מתמודד עם מה שהיה בשנה שעברה. יש נער שהחברים שלו כבר מצאו את עצמם והוא עדיין מחפש. יש מי שמבחוץ נראה כאילו הוא עומד במקום, בזמן שבתוכו מתחוללת עבודה שלמה שאיש אינו רואה.
ואנחנו, ההורים, מסתכלים. ולפעמים, בלי שהתכוונו, מתחילים למדוד:
איפה הוא ביחס לאחרים? איפה הוא ביחס למה שחשבנו שיהיה בגיל הזה? ובעיקר – איפה הוא ביחס לתמונה שהחזקנו בראש.
"חשבנו שעד תחילת שנה הוא כבר יסתדר" "היינו בטוחים שאחרי החופש משהו ישתנה" "עבר כל כך הרבה זמן, איך יכול להיות שאנחנו עדיין בסרט הזה?"
והשאלות האלה כואבות. לא מפני שאנחנו הורים לא טובים, אלא דווקא מפני שאכפת לנו. אנחנו רוצים לראות את הילד שלנו מתקדם. רוצים לראות אותו שמח, מצליח, משתלב, מוצא את מקומו.
אבל בתוך הרצון הטוב הזה מסתתרת לפעמים הנחה אחת שכדאי לעצור ולהתבונן בה:
מי אמר שהקצב שאנחנו מדמיינים הוא הקצב שבו התהליך צריך לקרות?!
אנחנו חיים בעולם שמודד התקדמות באמצעות זמן
בגיל הזה אמורים לקרוא. בגיל הזה אמורים להיות עצמאיים. בשלב הזה אמורים לדעת מה רוצים. אחרי כך וכך חודשים כבר אמורים לראות שינוי.
המסגרות זקוקות ללוחות זמנים. החיים זקוקים לסדר. אבל נפש של אדם אינה מערכת שעות.
לכל ילד יש קצב הבשלה אחר. יש ילדים שתהליכים אצלם מתרחשים במהירות, ויש כאלה שזקוקים לזמן. יש מי שעושה שינוי גדול שנראה מיד לעין, ויש מי שעובר דרך ארוכה מאוד מתחת לפני השטח ורק הרבה אחר כך רואים את התוצאה.
אנחנו מכירים את זה מהטבע: כשזורעים זרע באדמה, במשך תקופה ארוכה לא רואים כמעט דבר. מי שיסתכל רק על פני הקרקע עלול לחשוב ששום דבר לא קורה, אבל מתחת לאדמה מתרחשת עבודה. הזרע מתפרק, שורשים מתחילים להיווצר, משהו נאחז בקרקע, מתבסס, מתכונן - ורק אחר כך מגיע הרגע שבו משהו קטן וירוק מבצבץ החוצה.
אילו היינו חופרים בכל בוקר באדמה רק כדי לבדוק "נו, כבר צמחת?" לא היינו מזרזים את הצמיחה, היינו מפריעים לה. ולפעמים אנחנו עושים משהו דומה בתהליכים של הילדים שלנו: "נו, החלטת כבר?" "אז מה יהיה השנה?" "אתה מרגיש שמשהו השתנה?" "מתי כבר תתחיל לקחת את עצמך בידים?" השאלות מובנות. אנחנו רוצים לדעת לאן הדברים הולכים. חוסר הודאות קשה לנו
אבל ילד שנמצא בתהליך, לא תמיד יודע לתת לנו תשובות. לפעמים הוא עצמו עוד לא יודע מה מתרחש בתוכו. וזו אולי אחת ההבחנות החשובות ביותר עבור הורה: עיכוב אינו בהכרח תקיעות אנחנו נוטים לזהות התקדמות רק כשהיא נראית כמו התוצאה שרצינו לראות:
אם הוא חזר למסגרת – זו התקדמות. אם הציונים השתפרו – זו התקדמות. אם הוא שוב מתנהג כפי שציפינו – זו התקדמות.
אבל אולי יש עוד סוגים של התקדמות?
אולי הילד שעדיין לא נכנס למסגרת, אבל בפעם הראשונה מוכן לדבר עליה – התקדם?
אולי הנער שעדיין מבולבל, אבל כבר מסוגל לומר בכנות שקשה לו – התקדם?
אולי הילד שבעבר היה מתפרץ ועכשיו מצליח לעצור פעם אחת מתוך חמש – התקדם?
ואולי יש גם תהליכים שעדיין אין לנו שום דרך לראות. כי לא כל שינוי עושה רעש
לפעמים השינויים המשמעותיים ביותר מתחילים דווקא בשקט.
בתחילת שנה ההשוואות נעשות חזקות במיוחד - אנחנו פוגשים את בני אותו גיל, שומעים מה קורה אצל משפחות אחרות, רואים את האחים, השכנים והחברים – ובלי לשים לב מתחילים לבנות סרגל.
אבל השוואה כמעט תמיד משווה בין החוץ של האחר לבין הפנים שלנו.
אנחנו רואים את התוצאה של הילד האחר, אבל לא יודעים מה הדרך שהוא עבר. אנחנו רואים איפה הוא נמצא היום, אבל לא יודעים מה המחיר, הקושי, המבנה הנפשי או הניסיון שלו.
ובעיקר – אנחנו צריכים לזכור שהילד אינו הנכס שלנו! כי לילד שלנו יש סיפור משלו, כוחות משלו, חולשות משלו, ניסיונות משלו ושליחות משלו ולכן אולי במקום לשאול איפה הוא ביחס לאחרים, נשאל איפה הוא ביחס לעצמו: מה השתנה בו לעומת לפני חצי שנה? מה הוא מסוגל לעשות היום שפעם לא היה מסוגל?
איפה נוצר עוד מילימטר של גמישות, אחריות, קשר, מודעות או אמון?
וכשמפסיקים למדוד בקילומטרים, מתחילים לראות את המילימטרים
והמילימטרים האלה חשובים, כי הם יוצרים בסוף את הקילומטרים.
אז מה התפקיד שלנו? לכבד את הקצב של הילד
ויש הבדל גדול בין לעזור לתהליך לבין לדרוש ממנו לעמוד בקצב שקבענו לו
אולי אחד התפקידים המורכבים שלנו כהורים הוא לדעת מתי לדחוף מעט ומתי לתת זמן. מתי לפתוח דלת ומתי להמתין ליד הדלת עד שהילד יהיה מוכן לעבור בה.
ובעיקר – לא לתת לקצב שבו מתרחש השינוי לקבוע את מידת האמון שלנו בילד.
כי ילד מרגיש כשמסתכלים עליו כאילו הוא מאחר.
הוא מרגיש את הדאגה, את האכזבה, את המבט שבודק בכל פעם מחדש אם "כבר קרה משהו"
ולעומת זאת, הוא מרגיש גם מבט אחר- מבט שאומר: אני רואה איפה אתה נמצא עכשיו, אני לא מתעלם מהקושי, אני לא מוותר עליך ואני גם לא מודד את כל הערך שלך לפי המרחק שעוד נשאר לך לעבור.
וכאן נכנסת גם האמונה - אנחנו אוהבים לדעת לאן הדרך הולכת. לדעת מתי משהו יסתדר, מתי נראה תוצאה, מתי נוכל סוף סוף לומר שהגענו לצד השני.
אבל החיים לא נותנים לנו לוח זמנים.
יש זרעים שאנחנו זורעים היום ורק בעוד שנים נבין מה צמח מהם. יש מילים שאמרנו לילד ואנחנו בטוחים שלא נכנסו – ויום אחד נגלה שהן נשמרו אצלו עמוק בפנים.
אנחנו עושים את ההשתדלות שלנו, אבל איננו מנהלים את לוח הזמנים של הקב"ה והאמונה אינה רק להאמין שהכול יסתדר כפי שאנחנו רוצים.
אמונה היא גם היכולת לומר:
אנחנו לא יודעים מתי. אנחנו לא יודעים איך. אנחנו עדיין לא רואים את התמונה השלמה – אבל אנחנו מאמינים שגם בתוך הדרך הזאת מתרחש משהו.
יש תהליכים שאי אפשר להאיץ.
ויש ילדים שזקוקים לכך שמישהו בעולם יסכים להאמין בהם גם בתקופה שבה הם עצמם עוד לא יודעים לאן הם הולכים.
ולרגל השנה החדשה אולי נלמד לשאול שאלה אחרת:
האם אני מצליחה לראות את הדרך שהילד שלי כבר עבר – או שאני עסוקה בעיקר במקום שאליו הוא עדיין לא הגיע?
"אני כל הזמן בדריכות"אפשר כבר לנשום?
אפשר כבר לנשום?
הטלפון מצלצל באמצע אחר הצהריים. עוד לפני שראינו מי מתקשר, משהו בנו כבר מתכווץ. שוב מהישיבה? מה קרה הפעם? ואז אנחנו מסתכלים על הצג. זו שיחה רגילה לגמרי. אפשר לנשום.
אנחנו עונים, מדברים, ממשיכים במה שעשינו. אף אחד לא יודע שבשניות האלה כבר הספקנו לדמיין את השיחה עם הצוות, את הילד שחוזר הביתה, את כל מה ששוב נצטרך לאסוף. וגם כשהשיחה מסתיימת, לפעמים המתח נשאר.
יש עייפות שמצטברת גם ביום שבו לא קרה שום דבר מיוחד. עייפות מההקשבה לצעדים במסדרון. מהניסיון לפענח את הטון שבו אמר שלום. מהמחשבה שעוברת כשדלת החדר נסגרת. אנחנו מבשלים, עובדים, משוחחים עם מישהו, ובתוכנו נשאר מקום שממשיך לעקוב. מה איתו עכשיו? הוא בסדר? אולי כדאי לבדוק?
ולדריכות הזאת יש סיפור. היו פעמים שבהן הופתענו. חשבנו שהמצב משתפר ואז הגיע טלפון. נתנו אמון ונפגענו. גילינו משהו שלא ידענו, ושאלנו את עצמנו איך לא שמנו לב. מאז קשה להרפות. נדמה שאם נישאר ערניים מספיק, נבחין בזמן ונוכל למנוע את הכאב הבא.
לכן גם המילים "פשוט תירגעו" לא באמת עוזרות. הלוואי שיכולנו. אנחנו רוצים לשבת בנחת, לסיים שיחה בלי להציץ בשעון, לשמוח כשהוא חוזר מרוצה בלי לחשוב מיד כמה זמן זה יחזיק. אבל משהו בתוכנו חושש להניח את המשמר. כאילו השקט שלנו עלול לעלות לנו ביוקר.
ובתוך המתח הזה, אנחנו מתחילים לחפש אצל הילד אישור שאפשר להירגע. הוא קם בבוקר? אפשר לנשום. נשאר במיטה? הלב צונח. הוא מדבר איתנו? אולי אנחנו בכיוון טוב. ענה בקוצר רוח? מה קורה לו שוב? כל התנהגות קטנה מקבלת משמעות גדולה, וכל מפגש הופך לבדיקה של מצב העניינים.
וכך, בלי שהתכוונו, הילד עומד שוב ושוב במבחן. לפעמים עוד לפני שאמרנו מילה. הוא פוגש את העיניים שבודקות איך חזר, את ההקלה כשהתשובה שלו מרגיעה, את הפנים שנופלות כשהוא מספר שקשה לו.
הוא עלול להרגיש שבכל יום הוא צריך להוכיח שהוא בסדר, כדי שגם אנחנו נהיה בסדר.
זה משקל כבד. לצד ההתמודדות שלו, הוא עשוי להרגיש שעליו לשמור גם עלינו. הוא רוצה לספר שלא נכנס היום לשיעור, אבל זוכר איך נראינו בפעם הקודמת. הוא עצמו עוד מנסה להבין מה קרה, וכבר חושב איך נקבל את זה. אולי יענה "הכול בסדר" כדי לחסוך עוד דאגה. ואנחנו נשמע שהכול בסדר, אבל נאבד הזדמנות לפגוש אותו במקום שבו הוא באמת זקוק לנו.
בתוך כל זה כדאי לנהוג ברכות גם כלפי עצמנו. הורה שכבר עייף מדאגה אינו זקוק עכשיו לעוד סיבה להאשים את עצמו. אפשר להבין מאין בא המבט הבודק שלנו, ובאותו הזמן להתחיל לשים לב למה שהוא עושה לקשר. עצם הזיהוי נותן לנו אפשרות לבחור אחרת ברגע אחד.
למשל, כשהוא נכנס הביתה ואנחנו כבר עומדים לשאול את השאלה הראשונה, אפשר לעצור ולבדוק: מה אני צריך לדעת עכשיו? האם יש כאן משהו שדורש את התייחסותי, או שאני מחפש ממנו תשובה שתרגיע אותי? לפעמים תהיה סיבה ממשית לברר ולפעול. ולפעמים נגלה שכבר שאלנו, שכבר שמענו, ושהשאלה הנוספת מבקשת ודאות שהוא אינו יכול לתת לנו.
ברגע כזה אפשר לתת שם למה שקורה בתוכנו: אני דואג. אני נזכר במה שהיה. קשה לי לא לדעת. אולי נשתף אדם קרוב שיכול להקשיב, נצא לכמה דקות להתאוורר, נתבודד, ונדבר עם הקב"ה, או פשוט נתפלל. גם לדאגה שלנו מגיע מקום, ויש לנו אפשרות למצוא לה כתובת נוספת, מעבר לילד.
וכשהוא כבר מספר משהו שקשה לנו לשמוע, אפשר להשתהות לפני התגובה. לתת מקום למילים שלו, גם כשעולות בנו הרבה שאלות. לומר: "אני שמח שסיפרת לי. אני רוצה להבין מה קרה לך." ואם אנחנו מוצפים, אפשר לבקש רגע לאסוף את עצמנו ולחזור אליו. הוא יכול לשתף אותנו בקושי, ואנחנו ניקח אחריות על התגובה שלנו.
גם הדאגה והכאב שלנו זקוקים למקום. אבל לא כל מה שאנחנו מרגישים מתאים להביא אל הילד. יש רגשות שכבדים מדי עבורו, והאחריות שלנו היא למצוא עבורם הקשבה ותמיכה אצל מי שיכול לעזור לנו לשאת אותם. כך נוכל להיות עבור הילד כתובת יציבה, שבה הוא יכול לשתף במה שעובר עליו, בלי להרגיש שעליו להרגיע אותנו או לשמור עלינו.
ואת היכולת להרפות מעט מהדריכות אפשר לתרגל גם ברגעים הקטנים של היום.
להמשיך לשתות את הקפה אחרי ששמענו את הדלת נסגרת. לסיים את השיחה שהתחלנו. לשים לב שהמחשבות כבר התרחקו אל מה שעלול לקרות, ולחזור בעדינות למה שאנחנו עושים עכשיו. בכל פעם אנחנו לומדים עוד מעט איך להישאר נוכחים בלי לבדוק ללא הפסקה.
ויש כאן מקום עמוק לאמונה. לפעמים אנחנו מדברים על מסירת הדברים לקב"ה, ובפועל ממשיכים להרגיש שהכול תלוי בערנות שלנו. כאילו אם נפסיק לדאוג, משהו יישאר בלי השגחה. אבל הקב"ה מלווה את הילד שלנו גם בשעות שבהן אנחנו עסוקים בדברים אחרים. אנחנו יכולים לעשות את ההשתדלות הנחוצה, ולתת לעצמנו רשות לנוח בתוכה.
אולי זו התפילה שנוכל לקחת איתנו השבוע: ריבונו של עולם, עזור לי להבחין במה שמבקש ממני פעולה ובמה שמבקש ממני אמונה. תן לי כוח לפגוש את מה שקורה, בלי לחיות בכל רגע גם את כל מה שאני חושש שיקרה. עזור לי לראות את הילד שנכנס עכשיו הביתה, ולפנות בלב מקום גם למה שהוא מביא איתו היום.
הילד שלנו עוד יֵדע ימים שונים, וגם הלב שלנו ייבהל לפעמים. ובתוך הדרך הזאת אפשר ללמוד להעניק לשנינו רגעים של מנוחה. הוא יכול להיכנס הביתה בלי להידרש מיד להוכיח שהכול מסתדר. ואנחנו יכולים לקחת נשימה, מתוך אמונה שגם ברגע שבו הנחנו מעט את הדאגה, הקב"ה ממשיך ללוות אותו ואותנו ברחמים.
"כל שיחה בינינו נגמרת במתח"מתגעגעים אליך
מתגעגעים אליך
הוא נכנס למטבח בזמן שאנחנו חותכים סלט. לוקח חתיכת מלפפון, נשען על השיש ומספר משהו מצחיק שקרה לו בדרך. אנחנו מחייכים. כבר הרבה זמן לא עמד כאן ככה, בנחת. ואז עולה המחשבה: אולי עכשיו זה הזמן לשאול מה קורה עם המסגרת. הוא הרי כאן, במצב רוח טוב. חבל לפספס את ההזדמנות.
אנחנו שואלים בעדינות, באמת בעדינות. אבל משהו בפניו משתנה. התשובה מתקצרת. הוא מתרחק מהשיש, אומר שעוד ידבר איתנו, ויוצא. ואנחנו נשארים עם הסלט ועם תחושת החמצה. לפני רגע היה כאן נעים. רק רצינו להבין, לעזור, להתעניין. איך שוב התרחקנו?
יש געגוע שאפשר להרגיש גם כשהילד נמצא בבית. אנחנו רואים אותו, מכבסים את בגדיו, יודעים מה הוא אוהב לאכול. לפעמים מדברים עליו שעות, מתייעצים וחושבים איך לעזור לו. ובכל זאת, כשהוא מתיישב לידנו, אנחנו לא תמיד יודעים איך להתחיל שיחה שאינה קשורה למצבו.
אנחנו מתגעגעים לשיחה שפעם זרמה בלי שנצטרך לחפש מילים. לצחוק שהיה עולה בינינו על משהו שרק אנחנו מבינים. לחיבוק שהיה בא מעצמו, לראש שהיה מניח על הכתף שלנו ונשאר שם עוד רגע. לפעמים מתחשק לנו לומר: ״מתגעגעים אליך״, אבל המילים נשארות בפנים. הוא הרי כאן. ובכל זאת, חסרה לנו הקרבה אליו — התחושה שפשוט טוב לנו יחד.
זה לא קרה ביום אחד. היו עניינים שהיה צריך לברר, החלטות שלא היה אפשר לדחות ושיחות חשובות שניסינו למצוא להן זמן מתאים. כשהילד פחות פנוי אלינו, כל רגע של קרבה נעשה יקר. אם הוא כבר יושב לידנו, מתחשק להספיק. לשאול את מה שלא שאלנו, לומר את מה שעוד לא הצלחנו לומר.
ולפעמים דווקא מפני שהקשר חשוב לנו כל כך, אנחנו מעמיסים על המפגש יותר מכפי שהוא יכול לשאת. הילד בא לספר משהו קטן, ואנחנו כבר מבקשים לפתוח נושא גדול. הוא משתף במה שעניין אותו, ואנחנו מחפשים בתוך הדברים פתח לשיחה על מה שמדאיג אותנו. בלי שהתכוונו, הדרך אלינו נעשית כרוכה בעוד שיחה שהוא לא תמיד רוצה בה עכשיו.
אולי כדאי לעצור כאן רגע ולשאול: מתי בפעם האחרונה היה לנו נעים יחד, בלי שהיינו צריכים להגיע מכאן לאנשהו? בלי לסיים בהחלטה, לקבל תשובה או לקדם עניין? מתי פגשנו אותו מתוך סקרנות לשמוע מה הוא רוצה לספר, גם אם אין בסיפור שום דבר שיעזור לנו להבין מה יהיה בהמשך?
לקשר שלנו יש ערך גם ברגע שבו הוא לא מקדם שום פתרון.
קל להסכים עם המשפט הזה, וקשה יותר לחיות אותו כשהדאגה גדולה. לפעמים נעים לנו יחד, ובתוכנו עולה כמעט תחושת אשמה. איך אנחנו צוחקים עכשיו, כשיש דברים כל כך לא פתורים? אולי הוא יחשוב שהכול מקובל עלינו? אולי דווקא הרגע הטוב הזה מתאים כדי לומר משהו שייכנס ללב?
אבל אפשר ליהנות מחברתו ובאותו זמן לדעת שיש נושאים שדורשים התייחסות. חיוך אינו אישור לכל בחירה, ושיחה נעימה אינה מבטלת אחריות הורית. אפשר לתת לשיחה החשובה זמן ומקום משלה, ולשמור גם על רגעים שבהם מותר לנו להיות הורים וילד שנהנים זה מזה. לא כל מפגש צריך לשאת את כל מה שעוד מחכה לטיפול.
היחד הזה יכול להיראות רגיל מאוד. הוא מתעניין בתיקון של משהו בבית? אפשר לבקש שיראה לנו איך זה עובד. הוא מספר על מקום שהיה בו? אפשר להתעניין במה שמצא שם. אפשר להציע לו להצטרף לקנייה קטנה, להכין משהו לאכול או לשבת לידו כמה דקות. אין צורך להפיק מפגש מיוחד. לפעמים דווקא בתוך העשייה הפשוטה קל יותר להיות קרובים.
וגם כאן כדאי להקשיב לעצמנו. האם אנחנו באמת רוצים לשמוע על מה שמעניין אותו, או מחכים שהשיחה הזאת תוביל סוף סוף לנושא שלנו? לפעמים הילד מרגיש שאנחנו מחכים להגיע לדבר אחר. וגם אנחנו עלולים להתאכזב כשהנסיעה הסתיימה בלי שנפתח אלינו, או כשהארוחה הייתה נעימה אבל שום החלטה לא התקבלה. כך רגע שהיה בו טוב נעשה שוב, בעינינו, הזדמנות שלא נוצלה.
אפשר לצאת מאותה נסיעה ולומר לעצמנו: היה לנו נעים. שמענו משהו שלא ידענו עליו. לכמה דקות צחקנו מאותו הדבר. זה מה שהיה היום, ויש לזה מקום. גם אם מחר תהיה בינינו אי הסכמה, הרגע הזה היה אמיתי. אין צורך להעמיד אותו במבחן של מה שקרה אחריו.
ולפעמים נציע והוא לא ירצה. ננסה להתעניין ונקבל תשובה קצרה. גם לנו יכול להיות קשה למצוא נושא משותף אחרי תקופה ארוכה שבה רוב השיחות נסבו סביב בעיות. אפשר להתחיל בצעד קטן, בלי לדרוש מעצמנו להרגיש מיד טבעיים ובלי לדרוש ממנו להיענות. להציע להצטרף אלינו לסיבוב קצר, לומר שנשמח לחברתו, ולהשאיר לו אפשרות לבחור.
אפשר גם להיזכר במה שפעם אהבנו לעשות יחד, ולבדוק בעדינות אם זה עוד מתאים לו היום. אולי הוא כבר השתנה, ואנחנו עוד מציעים לילד שהיה את מה ששימח אותו לפני שנים. יש כאן הזדמנות להכיר אותו מחדש: לגלות טעם אחר, עניין חדש, דעה שלא הכרנו. להיות מוכנים לשמוע גם משהו שלא היינו בוחרים בעצמנו.
ובתוך ההשתדלות הזאת יש גם אמונה. הקב״ה הפקיד בידינו ילד ללוות ולאהוב, וחלק מהשליחות הזאת הוא גם לשמוח בקשר איתו. אנחנו מבקשים עליו בתפילה, מחפשים עבורו עזרה כשצריך, ויכולים גם להודות על רגע פשוט במחיצתו. על הסיפור שבחר להביא אלינו. על הצחוק המשותף. על אפשרות להיות קרובים באמצע דרך שעוד יש בה שאלות.
השבוע ננסה לפנות מקום לרגע אחד של יחד עם הילד. משהו פשוט שמתאים לנו ולו: להכין משהו במטבח, לצאת לקנייה קטנה או להקשיב לסיפור שהוא בוחר לשתף. לתת לרגע הזה להיות נעים, בלי למהר להפוך אותו לשיחה על מה שצריך להשתנות.
ואחר כך, במקום לבדוק מה השגנו, נשאל את עצמנו: מה היה לנו נעים לגלות בו היום?
גם כשאין בידינו לפתור את כל הקשיים, יש בכוחנו להוסיף לקשר רגע של קרבה.
"איפה טעינו? מה לא עשינו נכון?"אשמה ואחריות
אשמה ואחריות
אחד הרגשות החזקים והכואבים שמלווים את המסע שלנו כמעט מהרגע הראשון, אלו רגשות האשם.
אשמה שקטה או רועשת, אשמה שמופיעה כמחשבה טורדנית, או ככאב עמוק בלב, אשמה שמנהלת אותנו או ייסורי מצפון שקטים שמלווים אותנו בכל צעד. אשמה שאנחנו לוקחים על עצמנו או אשמה שאנחנו זורקים על הסביבה.
זה נשמע ככה: איפה טעינו? מה לא עשינו נכון? אולי אם היינו שולחים אותו למוסד אחר היינו מונעים את זה? אולי היינו צריכים לעבור לשכונה אחרת? אולי אם היינו רגישים יותר או חזקים יותר זה לא היה קורה? אולי היינו צריכים להפוך את העולם כדי שיעיפו את המורה האטומה מבית הספר? אולי ואולי ואולי...
האשמה נוטה להתגנב דווקא ברגעים הכי קשים, כשאנחנו עייפים, מוצפים, מחפשים תשובות ומנסים להבין איך הגענו לכאן...
לפעמים היא מגיעה עטופה במילים "אחראיות": "אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו", "אתה צריך לקחת אחריות", "אנחנו חייבים להסתכל פנימה ולעשות בדק בית".
ואז נשאלת שאלה מאוד חשובה:
מה בעצם ההבדל בין אשמה לאחריות?
ואולי זה בכלל מילים נרדפות לאותו מושג?
הרבה פעמים אנחנו חושבים שאם נרגיש אשמים, זה אומר שאנחנו אחראים, ואם נפסיק להרגיש אשמה – אז אנחנו מתנערים מאחריות. אבל האמת עמוקה ומדויקת יותר.
אשמה היא רגש שקשור לעבר. זה להסתכל אחורה ולחפש סיבה. כשאנחנו מרגישים אשמה, אנחנו מחפשים להבין, מחפשים את מי להאשים, מחפשים מה היה לא נכון, מה התקלקל בדרך.
ואולי, בעומק של האשמה, מסתתרות גם גאווה וחוסר אמונה?
גאווה? אולי, כי בלי לשים לב הכל מתחיל להסתובב סביבנו – היה עלינו להבין, לא היינו בסדר, יכולנו לשנות.
וחוסר אמונה? אולי, כי כשהאצבע מופנית כלפי בשר ודם, קשה לראות את ההשגחה הפרטית, שהכל ממנו והכל מדויק.
וכשמדשדשים באשמה הרבה זמן, מגיעים לדכדוך, לכיבוי, להרגשה שמגיע לנו לסבול, שאנחנו לא ראויים לטוב, שאנחנו חסרי ערך. ואדם מאמין ועובד ה' באמת יודע ומרגיש שאם הוא חי פה עלי אדמות, אז הקב"ה מאמין בו וסומך עליו שהוא ראוי והוא בעל ערך מעצם היותו.
אחריות זה מושג שקשור להווה ולעתיד.
אחריות לא שואלת מי אשם, אלא מה ביכולתנו לעשות עכשיו, מה אנחנו לומדים מזה.
היא לא מבטלת את הכאב, ולא מתכחשת למציאות, אבל היא גם לא מרסקת אותנו תחת המשקל שלה.
אחריות אומרת: לא גרמנו לכל מה שקרה, אבל יש לנו השפעה ושליטה על איך להיות נוכחים בתוך זה.
אחריות זו עבודת ה', כי היא בונה, היא מעוררת לעשייה ותיקון, היא מחזקת את הידיעה שהקב"ה נתן לנו את הכלים והכוחות, והוא מאמין בנו וסומך עלינו שנדע מה לעשות עם זה.
וזו הבחנה קריטית:
אפשר להיות חפים מאשמה ועדיין אחראים,
ואפשר להיות מלאים באשמה ועדיין לא אחראים בכלל.
אשמה אומרת: אני רעה.
אחריות אומרת: אני מתמודדת ולומדת.
אשמה אומרת: פישלנו.
אחריות אומרת: אנחנו בודקים, לומדים ומתקדמים.
אשמה שואלת: למה זה קרה לנו?
אחריות שואלת: מה אנחנו עושים עם זה? מה הצעד הבא שלנו?
אשמה גורמת לחוסר אונים,
ואחריות מחזירה לנו כוח.
הרבה פעמים, במיוחד במסע שלנו, אנחנו נוטים לשאת על עצמנו אחריות יתר.
לוקחים על עצמנו רגשות, החלטות ותהליכים שלא באמת בשליטתנו.
וכשזה כבד מדי – האחריות הזו הופכת לאשמה.
למה לא קמנו להעיר אותו, בגללנו הוא שוב לא הלך, למה לא הזכרנו לו להכניס את הבגדים המלוכלכים לסל הכביסה, שוב הוא כועס שאין לו מה ללבוש...
אחריות בריאה יודעת להגדיר גבול.
היא יודעת לומר: יש דברים שהם לא שלנו.
הבחירות שלו, הכאב שלו, הקושי שלו, והמסע הזה שהוא עובר לא נכתב על ידינו, הוא נכתב ע"י אבא אוהב.
ואז האחריות מתמקדת במקום הנכון:
בבחירות שלנו, במילים שלנו, בדרך שבה אנחנו מגיבים, שומרים על עצמנו, מבקשים עזרה, נושמים.
אחריות אמיתית לא מחפשת שלמות, היא מחפשת כנות.
לא להיות הורים מושלמים – אלא הורים נוכחים.
לא תמיד לדעת מה נכון – אלא להיות מוכנים ללמוד.
וכאן קורה משהו מעניין:
ככל שאנחנו משחררים אשמה, כך מתרחבת היכולת שלנו לקחת אחריות אמיתית.
לא מתוך פחד, אלא מתוך בחירה.
לא מתוך כיווץ, אלא מתוך יציבות.
כי אשמה לוחשת לנו: אתם לא מספיק טובים.
ואחריות אומרת: אתם מספיק טובים כדי להמשיך מכאן.
בסופו של דבר, ההבדל ביניהן הוא לא רק מושגי – הוא פנימי.
אשמה מכבה, מחריבה, משתקת ומכבידה על הלב.
אחריות מעוררת, בונה, נותנת תקווה ומיישרת את הגב.
והריפוי מתחיל ברגע שבו אנחנו מסכימים להניח את האשמה,
ולהרים ולשאת רק את מה שבאחריותנו.
בהצלחה
"אנחנו לא יודעים איך להמשיך מכאן"לחזור למה שיש
לחזור למה שיש
יש משהו מבטיח בחזרה לשגרה.
החגים נגמרו. הילדים חזרו למסגרות. החיים מתארגנים שוב בתוך לוח זמנים מוכר.
ויש תקווה שאולי גם אצלנו משהו יסתדר. אולי הוא יתחיל לקום בבוקר. אולי היא תצליח להחזיק במסגרת. אולי התקופה הזאת כבר מאחורינו. אולי נחזור סוף סוף לשגרה.
ואז מגיע "אחרי החגים".
ולפעמים מגלים שלא באמת חזרנו לשום מקום.
כי יש בתים שבהם השגרה כבר מזמן אינה שגרתית.
יש מי שחזר לישיבה, לסמינר או לבית הספר, ויש מי שהמילה "חזר" גדולה עליו כרגע. יש מי שיוצא מהבית, אבל אנחנו יודעים כמה מאמץ מסתתר מאחורי הדלת שנסגרה. ויש מי שנשאר בחדר.
השעון שוב מצלצל בשבע בבוקר, אבל החיים לא חזרו למסלול.
ויש גם בתים שבהם, אם לומר את האמת, חיכו ל"אחרי החגים" מסיבה אחרת לגמרי.
לא כי השגרה קלה. אלא כי החגים היו קשים מדי.
כי לפעמים דווקא השגרה הלא־שגרתית שכבר נוצרה בבית שלנו — מוכרת יותר. למדנו איכשהו לנוע בתוכה. מתי לדבר ומתי לשתוק. מתי לתת עוד שעה של שינה. מתי לא להתעקש שיבוא לשולחן.
מצאנו דרך לחיות בתוך מה שיש.
ואז מגיעים החגים.
ופתאום יש אורחים. שולחן גדול. בני דודים בני אותו גיל. ההוא כבר בישיבה מצוינת. היא התחילה שנה חדשה בסמינר. זו התארסה. וההוא מספר בהתלהבות על מה שהוא עושה.
והילד שלנו יושב שם. או לא יושב שם.
ופתאום כל מה שבבית הצלחנו קצת להפסיק למדוד — נמדד מעצמו.
לא כי מישהו בהכרח אמר משהו. לפעמים מספיק מבט. שאלה תמימה: "נו, איפה אתה השנה?" מספיק לראות ילדים אחרים מתקדמים במסלול המוכר, כדי שהלב ייזכר במסלול שחשבנו שגם הילד שלנו ילך בו.
ולפעמים גם הוא מרגיש את זה.
המשפחה שאוהבת אותו יכולה להיות המקום שהכי מזכיר לו כרגע את מה שהוא לא.
אז הוא מסתגר. מתעצבן. לא מגיע. או מגיע, מחזיק שעה — ואז מתפרק בבית.
ואנחנו באמצע.
מנסים לשמור עליו. על האחים. לענות בטבעיות על שאלות שאין לנו שום רצון לענות עליהן. מנסים שהחג יהיה חג, ואיכשהו גם להיות אנחנו.
ולכן יש הורים שבמוצאי החג לא עצובים שהוא נגמר. הם נושמים.
סוף סוף אפשר לחזור הביתה. לסגור את הדלת. לחזור לחיים המוזרים שלנו, שכבר הפכו למוכרים.
בלי להסביר. בלי להשוות. בלי המתח שבין מה שקורה אצלנו לבין מה שקורה מסביב.
ואולי קשה להודות בזה.
כי חגים אמורים להיות זמן של שמחה. של משפחה. של ביחד.
אבל אפשר לאהוב את המשפחה שלנו מאוד, ועדיין להרגיש שלפעמים המפגש איתה כואב.
אפשר להודות על החג, ועדיין לנשום לרווחה כשהוא מסתיים.
אפשר לשמוח עם אחרים באמת, ובאותו רגע להרגיש דקירה על מה שאין אצלנו.
ולפעמים הכאב אפילו לא שייך רק לילד המתמודד.
אנחנו מסתכלים על האחים שלו. על מי שלמדו להתגמש, לחכות, לוותר לפעמים.
להבין למה שוב משנים תוכניות ולמה כולם קצת דרוכים.
וגם בשבילם אנחנו רוצים חג פשוט.
כזה שלא צריך להתכונן אליו נפשית. שלא צריך לחשוב מראש מי יגיע, איך הוא יגיע, מה ישאלו ומה נענה.
ופתאום מבינים כמה כולנו התרגלנו לחיות סביב משהו שלא ביקשנו.
וזה כואב.
לא מפני שאין בחיים שלנו טוב, אלא מפני שלפעמים אנחנו מתגעגעים לפשטות שפעם אפילו לא ידענו שהיא מתנה.
ועכשיו החגים מאחורינו.
אבל אולי השאלה היא לא איך חוזרים לשגרה.
אלא — לאן אנחנו חוזרים?
כי אם נחזור עם הציפייה שהפעם הכול צריך להסתדר, כל בוקר יהפוך למבחן.
אם הוא קם — אנחנו נושמים. אם לא — מתרסקים. אם היא הלכה — יש תקווה. אם נשארה בבית — שוב נדמה לנו שחזרנו לנקודת ההתחלה.
וכך החיים שלנו עולים ויורדים לפי התפקוד של הילד.
אבל אולי אפשר לחזור אחרת.
לא לשגרה שדמיינו.
למה שיש.
לילד שיש לנו היום. לבית שיש לנו היום. לכוחות שיש לנו היום.
וזה לא ויתור.
לחזור למה שיש לא אומר "ככה זה יישאר". זה לא אומר להפסיק לעזור, להתפלל, לחפש דרך או להאמין בשינוי.
זה אומר להפסיק לדרוש מהיום להיות מחר.
הוא עדיין לא קם בבוקר? היא בקושי מחזיקה במסגרת? הוא מבולבל?
זה מה שיש היום.
ואנחנו דואגים, עייפים, אולי מאוכזבים מכך שקיווינו שכבר נהיה במקום אחר?
גם זה מה שיש היום.
וכשאנחנו מוכנים לפגוש את מה שיש, אנחנו יכולים סוף סוף לשאול:
בתוך המציאות הזאת — מה נכון לעשות עכשיו?
לא איך מסדרים את כל השנה. לא איך מחזירים את הילד למסלול.
רק מה הצעד שלנו היום.
אולי להעיר פעם אחת ולא עשר. אולי לדבר עם איש מקצוע. אולי להציב גבול במקום שבו הבית כבר נשחק. אולי דווקא לא לדבר. אולי לשבת לידו בלי לנסות להוציא ממנו דבר. ואולי לעשות משהו טוב בשביל עצמנו, בלי לחכות קודם שהוא יהיה בסדר.
אחרי תקופה של חגים, ציפיות, משפחה, תפילות, רגעים יפים וגם רגעים ששרטו את הלב — החזרה שאנחנו זקוקים לה אינה חזרה לסדר.
אלא חזרה לקרקע.
למה שיש.
בלי להקטין את הכאב. בלי לייפות את המציאות. ובלי לדרוש מעצמנו להיות כבר במקום שעוד לא הגענו אליו.
כי אולי אחד הדברים הקשים במסע הזה הוא להסכים לחיות גם בפרקים שעוד אין להם סוף יפה.
כשהילד עדיין מחפש את הדרך. כשהתשובות עדיין לא הגיעו.
כשהתפילות עדיין תלויות בין שמיים לארץ.
יש בנו רצון להגיע כבר לפרק שבו נוכל להסתכל אחורה ולומר: עכשיו אנחנו מבינים.
אבל בינתיים אנחנו כאן. באמצע. והאמצע דורש מאיתנו סוג אחר של אמונה.
להסתכל על הילד שלנו ולא לראות רק את המקום שבו הוא תקוע. על הבית שלנו ולא לראות רק את מה שהשתבש. ועל עצמנו — ולזכור שאנחנו לא צריכים לחכות שהכול יסתדר כדי לחזור לחיות.
כי הילד שנמצא מולנו היום הוא לא הסיפור המוגמר שלו.
והתקופה הזאת היא לא כל הסיפור של המשפחה שלנו.
זה רק הפרק שאנחנו נמצאים בו עכשיו.
אנחנו לא צריכים לדעת עדיין מה יהיה. רק להסכים לפגוש את מה שיש, ולהאמין שגם במקום שבו אנחנו רואים דרך שנקטעה — הקב"ה רואה דרך שעדיין נכתבת.
אז אנחנו חוזרים. לא לשגרה שחלמנו עליה. לא לילד שחשבנו שיהיה. לא לחיים שתכננו.
אנחנו חוזרים למה שיש.
לא כי ויתרנו על מה שעוד יכול להיות,אלא כי הבנו שאפשר לקבל את מה שיש היום - ועדיין להאמין בכל הלב במה שעוד יכול לצמוח ממנו.
בתפילה לשגרה ברוכה ורגועה, עם פחות מאבק במה שיש ויותר אמון בדרך.
כי לחזור למה שיש זה לא להחליט שככה זה יישאר. זה להסכים להיות במקום שבו אנחנו נמצאים היום,בלי לדרוש ממנו כבר להיראות אחרת.
אנחנו רואים את הפרק הזה.הקב"ה כבר רואה את הסיפור כולו.
להמשיך לקרוא
אפשר לקבל את הטורים במייל, בטופס שכאן למטה, או להצטרף לקבוצת התוכן בוואטסאפ.